עקבו אחרינומכתב ישר מהבטן, אלייך אמא קיסרית, כדי שתדעי שאת לא לבד. מאת קרין רגב.
היי אמא,
אני כותבת לך כאמא אל אמא וגם אם זה לא הילד הראשון שלך אולי תמצאי בכך הקלה.
את שתי בנותיי ילדתי בניתוח קיסרי. את בתי הבכורה - כיוון שהייתה לי שיליית פתח. אושפזתי בשבוע 35 לאחר שהייתה לי בבית היפרדות שילייה ודיממתי דימום קשה מאד. אני זוכרת את הפחד ובעיקר את חוסר האונים. נדמה לך שהרופאים הם אלוהים ופתאום אין לך שליטה על הגוף שלך – שלך !
קבעו לי ניתוח וביטלו ושוב קבעו ושוב ביטלו ובכל פעם כזו אני יושבת במיטה במחלקה עם הלפ-טופ ומנסה להבין מה לעזאזל קורה לי שם ברחם. אני לא רופאה ולא יודעת והפחד הזה של מה לעשות שמבעבע בך, לא ישנתי לילות עד שאחת האחיות במחלקה שאני מכנה עד היום כמלאכית שלי, הגיעה אלי וראתה אותי אחרי לילה נוסף של בכי וללא שינה. זה היה בוקר נוסף בו היו אמורים לנתח אותי ואני בכלל לא הבנתי מה קורה, היא ראתה אותי ואמרה לי 3 מילים שכל כך הייתי צריכה לשמוע:
"את לא חייבת" !
לא הבנתי על מה היא מדברת, מה זאת אומרת אני לא חייבת ? שואלים אותי בכלל ? זה תלוי בי ?
מסתבר שכן, כל עוד אין התוויה רפואית שמחייבת ניתוח חירום, אני לא חייבת, ואת זה הייתי כל כך צריכה שיאמרו לי.
ביטלתי את הניתוח שעה לפני שאמור היה להתקיים ומהרגע הזה החלטתי שאני מקבלת החלטה על מה שקורה איתי, שוחחתי עם הרופא ואמרתי לו שאני רוצה שישאירו את הקטנה כמה שיותר זמן ברחם, אם ממילא אני מאושפזת ובמרחק פסיעה מחדר ניתוח, במקרה הכי גרוע – אז זו הבחירה שלי. ברגע שבחרתי – הכל הפך להיות יותר ברור , יותר נכון.
עם זאת, למה שקורה אחרי הניתוח (שאצלי בוצע בשבוע 37) אף אחד לא הכין אותי.
כאחת שעברה את מה שאת כעת עוברת והרגישה שזו רק היא מול כל העולם, חשוב לי לומר לך את הדבר שהייתי צריכה לשמוע יותר מכל – את בסדר. לא השתגעת, מה שאת עוברת הוא מצב פיזיולוגי שלא תלוי בך והוא נקרא "מפל הורמונלי", במיוחד אחרי ניתוח קיסרי שבו הגוף אינו חווה לידה רגילה ולכן לוקח לו זמן להבין שכרגע הוא למעשה ילד ילד פשוט בדרך "קצת" אחרת...
בכיתי כל כך הרבה עד שלא זיהיתי את עצמי במראה. נכון, לא כולן בוכות, אבל "כולן" לא מעניינות, מעניינת את – ואת בלבד.
מעבר לבכי היו לי חרדות לא הגיוניות על כשירותי כאמא ועל דברים שעלולים חלילה לקרות לתינוקת שלי. פחדתי פחד מוות כי חשבתי שאם מישהו ידע מה עובר עלי ומה עובר לי בראש ייקחו לי את הילדה. לכן שתקתי – שתקתי כל כך הרבה עד שהרגשתי שלא מה שאני חווה יהרוג אותי – אלא השתיקה שלי שחנקה בתוכי סבל איום. לא הבנתי על מה כולם מדברים כשאומרים שמיד את מתאהבת בתינוק וכולך מוצפת אהבה.
ואני ? אני רק בכיתי ובכיתי ולא ידעתי איך לגשת למתוקה ששכבה בעריסה כל כך חסרת אונים וקטנטונת.
את בתי השנייה ילדתי גם בקיסרי. היות ויכולתי לבחור, החלטתי שנוכח מבנה האגן שלי, והסיכוי שככל הנראה שוב אגיע לניתוח, אני מעדיפה ניתוח חוזר. בסיכומו של דבר, שוב אושפזתי בשבוע 35 בשל חשש לרעלת וירידה במי שפיר, לשמחתי שוב הצלחתי למשוך עד שבוע 37 ואז ילדתי בניתוח אלקטיבי.
חשוב שתדעי כמה דברים חשובים:
- הנקה מגבירה את המפל ההורמונלי, ולכן אם קשה לך את לא חייבת להניק ואולי אפילו מוטב שלא. אה, ושאף אחד לא יעשה לך "מצפון" על זה. תינוקות גדלים מצוין גם עם תמ"ל, יותר חשוב שתהיה לתינוק אמא רגועה ומאוזנת.
- כל דבר שתרגישי הוא לגיטימי ונורמלי. לחלוטין. כל מחשבה מפחידה, כל חרדה, כל פחד שנראה לך לחלוטין לא רציונלי ושזו לגמרי לא את – לגיטימי ונורמלי. את נורמלית, הגוף שלך פשוט מוצף הורמונים שמשבשים קצת את מי שאת מכירה כ"את" היומיומית.
זה טבעי וזה זמני – כרגע זה מה שחשוב שתדעי ועם זה תתמודדי. תעברי כל יום בפני עצמו, לא מעניין מה שהיה ולא מה שיהיה – תהיי נוכחת ב"כאן ועכשיו" ובמה שעוזר לך לעבור את היום בצורה יותר רגועה ושלווה. גם לבקש מאנשים לא להגיע לבקר זה בסדר, מותר לך להתרכז כרגע רק בעצמך ובמה שעושה לך טוב. כל מי שחשוב לך יבין ואת מי שלא – פשוט אל תאמצי אל חיקך. - הסעיף הזה קשור ישירות לסעיף הקודם – מותר ורצוי לבקש עזרה, יש צוות של עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות במחלקת היולדות שתפקידו לוודא שטוב לך, שאת מטופלת גם רגשית ונפשית. אל תתביישי לדבר, אף אחד לא יחשוב שאת לא כשירה או לא בסדר, להיפך. אגב גם לקחת כדורים זה בסדר, אין הבדל בין מה שאת עוברת לבין נטילת אקמול כשיש חום.
- קחי כל עזרה אפשרית שאת יכולה: מלונית, מישהי שיכולה לבשל כדי שיהיה אוכל במקרר ובמקפיא לשבועיים הקרובים, אחות לילה, מטפלת, חברה טובה – כל מי שיכול לסייע ולעזור, בתשלום או בהתנדבות. כשאני אומרת לסייע ולעזור אני מתכוונת למי שיכול לעשות זאת באווירה טובה ומרגיעה ולא מישהו שרק מלחיץ אותך יותר, יש נשים למשל שיחסיהן עם אימן טעונים והן לא רוצות ממנה עזרה ומעדיפות מישהי זרה, אבל לא נעים להן, אז האם מגיעה ובמקום לעזור היא מכניסה אלמנט נוסף של תסכול וסטרס – את ממש לא צריכה את זה כרגע, יהיה עוד מספיק זמן לעצות של "כשאני ילדתי הכל היה אחרת"...
- כל מה שאת עוברת זמני ויחלוף אבל אין לו תאריך תפוגה, זה יכול לקחת שבוע וזה יכול לקחת שנה, זה משתנה מאישה אחת לאחרת ושאף אחד לא ינשוף לך בעורף.
- תני לבעלך לקרוא את המכתב שלי, הוא יצטרך להיות גב רציני ותמיכה פיזית ורגשית עבורך בתקופה הרגישה הזו.
- ממליצה לך לעשות לתינוק/ת טיפול קרניו סקראל לאיזון הגוף והנפש, אני עשיתי לשתי הבנות שלי ששתיהן נולדו בניתוח קיסרי.
- העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך לגבי התינוק/ת שלך היא להקשיב לו / לה. כן כן, גם בגיל יום הקטנים האלה יודעים לומר לנו בשפתם מה הם רוצים, היצמדי כמה שיותר מהר לסדר יום קבוע ורגוע שכולל לפחות שעה אחת של טיול התאווררות בחוץ עם העגלה לא תאמיני כמה טוב זה יעשה לשניכם.
- על הידיים וצמוד אליך כמה שהרך הנולד רוצה, אין דבר כזה "יותר מדי" להיפך, מגע זה צורך ראשוני כמו אכילה ושתייה, תני לתינוק שלך את זה בכמויות. לכל אלו שאומרים לך שהוא / היא יתרגלו לזה ולא ירצו לרדת לך מהידיים - שינוחו, דווקא מגע תכוף וממושך מרגיע וגורם לילד לגדול בתחושת ביטחון כי הצורך הראשוני הזה ניתן לו כל צרכו.
- הכי חשוב - מזל טוב ענקי!
שלך,
קרין רגב.
